נפגשנו השבוע, קבוצה קטנה, אחרי החג.
התחלנו לתת שמות למתיחות המרידיאנים ברגליים
ומכיוון שאיני יכולה לעלות את התמונות המקוריות, בגלל באג כלשהו, אז,
מעלה את התמונות כפי שהן מופיעות באתר.
התחלנו כרגיל עם הראות והמעי הגס:
ואז לקיבה ולטחול
ואז ללב ולמעי הדק
ואחרי שקצת נמתחנו, ניגשנו אל הבטן. המקום החשוף ביותר בגוף, שכשנוגעים בו בעדינות, אפשר לקבל את כל המידע. וכשנוגעים בו שלא בעדינות, המידע מוסתר. בתור התחלה, התמקדנו בגאוגרפיה. כלומר, מה המיקום של כל אחד מהמרידיאנים בבטן.
כשיצאנו להפסקה, טעימה להפליא, חזרנו עם בטן קצת מלאה... ולכן, עד שהאוכל קצת ירד, ביקשתי לחלוק עימכם שיר של ויסלבה שימברוסקה, שמבטא עבורי את החיבור לבטן ולקבלת המידע ממנה. שיר על חוש ההשתתפות!
שיר / ויסלבה שימברוסקה
אני מתדפקת על דלתה של האבן
זו אני, הכניסיני
רצוני להיכנס את תוכך,
להתבונן סביב
לשאוף אותך אל קרבי כנשימה.
לכי מכאן - אומרת האבן -
אני אטומה לגמרי.
אף בהיותנו מרוסקות לרסיסים
נהייה אטומות לגמרי.
אף בהישחקנו לחול
לא נכניס איש.
אני מתדפקת על דלתה של האבן,
זו אני, הכניסיני.
אני באה מסקרנות לשמה,
החיים בשבילי הם הזדמנות יחידה.
מתכוונת אני לטייל ברחבי ארמונך,
ואחר כך בעלה ובטיפת מים.
אין לי די זמן לשם כך.
תמותתי צריכה לרגש אותך.
אני עשויה אבן - אומרת האבן -
מתוך כורח עלי לשמור על כובד ראש
לכי מפה
אין לי שרירי צחוק.
אני מתדפקת על דלתה של האבן
זו אני, הכניסיני.
שמעתי שיש בך אולמות גדולים ריקים,
שעין טרם שזפתם, יפיפיים לריק,
דוממים, ללא הדי צעדים.
תודי שגם את יודעת על כך מעט מאד.
אולמות גדולים וריקים - אומרת האבן -
אך אין בהם מקום.
יפיפיים, יתכן, אך מעבר לטעם
חושייך הדלים.
יכולה את להכירני אך לעולם לא תדעיני.
אני פונה אליך בכל משטח פני
ובכל תוכי נפנית מעלייך.
אני מתדפקת על דלתה של האבן.
זו אני, הכניסיני.
אינני מחפשת בך מחסה עד.
אינני אומללה.
אינני חסרת בית.
עולמי ראוי לשיבה.
אכנס ואצא בידיים ריקות
וכעדות שבאמת הייתי כאן,
לא אציג דבר זולת מילים,
שאיש לא יתן בן אמון.
לא תיכנסי - אומרת האבן -
חסר לך חוש ההשתתפות.
שום חוש לא יחליף לך את חוש ההשתתפות.
אפילו מבט מחודד כדי ראיית הכל
לא יועיל לך כלל ללא חוש ההשתתפות.
לא תיכנסי, בקושי יש לך מושג על חוש זה,
בקושי הנבט שלו, הדמיון.
אני מתדפקת על דלתה של האבן
זו אני, הכניסיני.
אינני יכולה להמתים אלפיים מאות
כדי להיכנס אל מתחת לקורתך.
אם אינך מאמינה לי - אומרת האבן -
פני אל העלה, הוא יאמר את מה שאמרתי אני,
אל טיפת המים, היא תאמר את מה שאמר העלה.
לבסוף תשאלי שערה משערות ראשך.
צחוק מבקע אותי, צחוק, צחוק אדיר
שאינני יודעת לצחקו.
אני מתדפקת על דלתה של האבן
זו אני, הכניסיני.
אין לי דלת - אומרת האבן.
ואז, כשקצת דיברנו על השיר, ומהו חוש ההשתתפות, ביקשתי מכם לבחור את אחד האלמנטים בבטן. הקו המנחה, האלמנט בו יש הכי הרבה כוח חיים. זה שמהדהד בתוף גופכם. היכן שיש כוח חיים, אפשר לנוע.ואחרי שבחרתם יסוד אחד, בחרו, את המרידיאן בו תרצו לטפל, בכל דרך בה תבחרו לעשות זאת.וחיזרו שוב לבדוק את הבטן.ההפתעה, עם השינוי שחל, מרגשת תמיד...מירה ואריה, חסרתם לנו הפעם. מקווה שתשלימו קצת דרך מה שנכתב כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה