יום חמישי, 1 במאי 2014

אחרי החגים...

פסח עבר ותכף יום העצמאות. ובחג החרות הזה, מצאתי את עצמי מתנתקת מהאדמה, עפה בשמיים בעזרת ציפור מתכת עמוסה בנוסעים, עד שבדיה הרחוקה שהרבה יותר קרובה לקוטב.
מהמטוס נפרשו תחתי המון מים ועצי אורן. מקרוב, האביב רק הנץ, וזכיתי לחוות את פריחת הדובדבן.



יום אחד להתרגל לאדמה אחרת, לצבעים אחרים, לקור, לראות אנשים מכל העולם, וכשאני שומעת ערבית ברקע ושואלת מהיכן, מגלה הרבה שכנים סורים שיצאו כבר לפני 25 שנה מארצם. וממשיכים להיות סורים בשבדיה.
קיבלתי חדר קטן ושקט, המון פרחים בדשא בסגול, צהוב ולבן, ובמרחק הליכה מהמרכז בו היתה הסדנה.
המרכז של מינג. אשה סינית שנפשי נקשרה בנפשה. מעוררת השראה ענקית. וכך פגשתי את ביבי מקניה, מינג מסין, מדלין מהונגריה, אוריקה משבדיה ואנט שעזרה לכל הארוע להתממש בהרבה השקעה.
כמעט כולן מטפלות, בעיסוי ובקרנייל סאכרל.  ואני באה לי מהארץ עם רעיונות גיאומטרים כתוספת לעבודה שלהן. ההפתעה על הפנים כשהן הרגישו, פתיחת הלב והסיפורים האישיים, הטיפולים האישיים שנתתי לכל משתתפת, בנוסף לסדנה. והלב שנפתח. היה מקסים. בכל יום נפלתי עייפה ורצוצה, ובמהלך הסדנה אפילו עלה החום. גבוה גבוה. לא הבנתי מה קורה והמשכתי לעבוד. נראה לי שאפשר לראות את זה בתמונה


והופ על המטוס. הסדנה הראשונה בחו"ל, באנגלית, תמה לה. חזרתי חולה עם חום שטיפס וטיפס וטיפס. עד שלא היתה ברירה אלה לומר כן לאנטיביוטיקה.
אבל אז נפל האסימון. השהייה בארץ זרה, ללא שפה, ללא נוחות, לבד, מחוץ לגבולות שלי, והעבודה שנעשתה מעומק, פתחה בתוכי מקומות שחשבתי שרופאו לחלוטין. 33 שנים אחורה. בת 21, ועם סרטן שהתגלה במקרה בגרון.
מעולם לא התמודדתי עם הטראומה. אני זוכרת את הבחירה בחיים. את ההחלטה הפנימית שסרטן והמצב הנפשי שהביא לקיומו לא יהיה לי יותר, אבל בשבדיה זה פרץ מתוך זיכרון הגוף. עבדתי קצת קשה מדי ונפלתי למסכנות וקורבנות... וזה יצר חולי.
ההבנה התחילה את הריפוי. אבל עדיין יש על מה לעבוד.
ויחד עם כל זה, קבוצה חדשה וקטנה נפתחה לה לקורס מבואות לזן שיאצו. ואינששללה תיפתח קבוצה נוספת במאי. בימי שישי בבוקר
לגעת. להקשיב. ולהביא תנועה מבפנים החוצה. 12 מפגשים. עדינים, עוצמתיים.
אז שיהיה לנו עצמאות שמח.
נעמי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה